מה ההבדל בין ‘טעים’ ל‘וואו’?

ימי שישי האחרונים שלי הפכו לסדנה נוספת. אני מגיעה לזוהר, המאסטר של הבצקים, ומפענחים כל גרגר קמח, כל קיפול וכל לישה, כדי להגיע לבצק שאפשר לומר עליו “וואו”. מפעם לפעם אנחנו מגיעים לתובנות, מדייקים, נכשלים, מצליחים, ובעיקר עוברים איזושהי דרך.

​

יש איזו אינטימיות מוזרה בלהגיע שוב ושוב לאותו מטבח.

בפעם הראשונה אני עוד “אורחת”, בפעם השלישית זה כבר מרגיש כמו סדנה מתמשכת, עם שפה פנימית, בדיחות פרטיות, ומבט קצר שמספיק כדי לדעת אם הבצק הולך לכיוון טוב או שצריך להתחיל מחדש.

ללמוד ממאסטר, לא מספר

יש דברים שאפשר ללמוד מספר מתכונים, ויש דברים שפשוט חייבים לעבור דרך יד של מישהו אחר. זוהר יודע לקרוא בצק כמו שאנשים אחרים קוראים חדשות: שנייה אחת והוא כבר מבין מה חסר, איפה זה מתנהג “כבד”, ואיפה יש פוטנציאל לוואו. אני מביאה איתי את מה שאני יודעת, את הטעם שאני מחפשת, את העולם של נוּמָה, את הרגעים שאני רוצה שיקרו בשולחן, והוא נותן לזה שפה של גרמים, קיפולים וזמנים.

​

הלמידה הזו לא מרגישה כמו שיעור פרונטלי, אלא כמו שיחה. בין “תטעמי רגע את זה” ל“בואי נוסיף עוד קצת וניל”, אני מרגישה איך משהו בתוכי מקבל ביטחון. לא רק במתכון, גם ביכולת שלי לדעת להגיד מה אני רוצה, לחדד מה מרגיש לי “שלי”, ולא רק “נכון על הנייר”.

כשמצפים ל-X ומגלים Y

יש לי נטייה להגיע לימים כאלה עם רשימת מטרות מאוד מסודרת בראש. הפעם זה היה בצק אחד: כזה שכבר הוכיח את עצמו כ“בסדר, טעים”, אבל לא גרם לאף אחד לעצור את השיחה באמצע. חשבתי שנעשה כמה תיקונים קטנים, קצת זמן, קצת טמפרטורה, ונחזור כל אחת לדרכה. בפועל, למדתי שוב את מה שהחיים מתעקשים ללמד אותי כל פעם מחדש: לפעמים אני מגיעה לעשות X, ובדרך מתגלה Y. עוד הערה אחת על מרקם, עוד שאלה על מה אני רוצה שיקרה בביס הראשון, עוד “למה דווקא פה את מתעקשת?”, ופתאום זה כבר לא רק מתכון, זה שיעור קטן על מה חשוב לי בחיים.

​

דיוק, פרפקציוניזם, ו־וואו אחד קטן

יש תחומים שבהם “בסדר” באמת מספיק. אבל בבצק, כמו בעוד כמה מקומות עדינים בחיים, יש רגעים שבהם הדיוק עושה את כל ההבדל.

עוד דקה בתנור. טיפה מחית וניל במקום תמצית. קיפול אחד נוסף, גם כשכבר בא להגיד “עזבי, זה בסדר ככה”.

​

בדיוק שם נמתח הקו בין “עוגה טעימה” ל“מה זה הדבר הזה, אני חייבת את המתכון”. זה לא פרפקציוניזם מהסוג המלחיץ, זה דיוק שמזכיר לי שכשאני כבר בוחרת להשקיע, שווה ללכת עוד צעד. בשביל רגע אחד של שקט סביב השולחן, שבו כולם עסוקים רק בביס שלהם, ולא באלף מחשבות אחרות.

לדעת גם לשחרר

מצד שני, יש את הצד השני של המשוואה, לדעת לשחרר. באותו יום היו גם ניסיונות שלא עבדו, תבניות שנפתחו פחות יפה, רגעים של “טוב, זה לא זה”. והאמת? חלק מהרגעים שהכי הצחיקו אותנו היו בדיוק שם. יש עוגות שהן שיעורי בית, מחפשות את הדרך המדויקת שלהן החוצה. ויש עוגות שהן שיעור בשחרור: הן מזכירות לי שלא כל דבר חייב לצאת מדויק כדי לגרום למישהו לחייך. לפעמים הסדק באמצע הוא בדיוק מה שעושה את זה אנושי, נעים, כזה שאפשר להגיד עליו “נו, ככה זה יצא היום, וזה גם בסדר”.

​

שיעורי בית במטבח שלי

אחרי כל שישי כזה, מתחיל החלק הפחות מצולם: שיעורי הבית. לחזור למטבח שלי, עם האור, הכלים והריחות שלו, ולנסות לבד. בלי יד שנייה שתבדוק את הבצק, רק הטעם והזיכרון. שם מתברר אם זה היה “יום כיף אצל זוהר”, או שמשהו מבחינתי באמת השתנה. אם אני מצליחה לייצר את אותו “וואו” גם כשאף אחד לא עומד לידי, אם אני יכולה לסמוך על הידיים שלי, על האף שלי, על הצחוק שיוצא לי כשהעוגה יוצאת כמו שרציתי.

​

איפה נוּמָה נכנסת לתמונה

נוּמָה, מבחינתי, יושבת בדיוק על הקו הזה: בין דיוק לשחרור, בין בסדר לוואו, בין לבד ללמידה ממישהו שמחזיק יותר ניסיון. הבצק הזה, התבנית הזו, הרגעים האלה בזכרון, כולם בסוף מתורגמים למשהו שנכנס לבית של מישהי אחרת. למארז שמגיע כמתנה לחברה טובה. לתבנית שמחכה במטבח לרגע שבו תהיה אנרגיה ללוש. לעוגה שמגיעה לשולחן אחד בשישי בערב וגורמת לכולם לעצור לשנייה.

​

חלק מהדרך הזו אני משתפת כאן, וחלק נשאר מאחורי הקלעים, בין אקסלים, תנורים, ספקות קטנים וחיוכים גדולים. אבל בסוף, כל אלה נפגשים באותו רגע קטן שאני הכי אוהבת, כשמישהו לוקח ביס, מחייך, וזורק לאוויר:

“נוּ מָה זה הדבר הטעים הזה עכשיו?”.